ג'ני סאוויל: האנטומיה של הציור בנשיונל פורטריט גלרי, לונדון

אל תפספסו את התערוכה המצויינת הזאת של האמנית הבריטית, ג'ני סאוויל (ילידת 1970), אשר קיבלה תואר ראשון בהצטיינות באמנות מבית הספר לאמנות בגלזגו, סקוטלנד, לפני שיוצגה על ידי גלריית גגוזיאן בשנת 1997.

עולם האמנות העכשווית מתעסק רבות סביב נושא הזהות, תפיסה וגוף האדם. ג'ני סאוויל בולטת כקול מוביל בדיאלוג זה, ומציגה את ההיבטים הגולמיים והלעתים לא מסוננים של החוויה האנושית. התערוכה הנוכחית שלה בגלריה הלאומית לפורטרטים מזמינה את המבקרים לעסוק בגישתה המרתקת לדיוקנאות, וחושפת את הנרטיבים המורכבים הטמונים בעבודתה. "האנטומיה של הציור" תהיה תערוכת המוזיאון הגדולה ביותר בבריטניה המוקדשת לעבודתה של אחת האמניות העכשוויות המובילות בעולם.

סאוויל ידועה בתיאוריה של הצורה האנושית, החורגים מגבולות הפיגורציה הקלאסית וההפשטה המודרנית כאחד. היא זוכה להכרה על יצירת שיטה חדשה ומאתגרת לתיאור הדמות בעבודתה. מרותקת לאפשרויות האסתטיות והפורמליות האינסופיות של החומריות של גוף האדם, סאוויל יוצרת רושם חושני ומישושי ביותר של פני השטח והמסה בציוריה המונומנטליים.

התערוכה מאגדת 45 עבודות שנוצרו לאורך הקריירה שלה; היא בעלת היקף כרונולוגי רחב ועוקבת אחר התפתחות עבודתה של האמנית משנות ה-90 ועד היום. העבודות המוצגות מדגישות יצירות אמנות מרכזיות, החל מציורי שמן מונומנטליים ועד רישומי פחם בקנה מידה קטן יותר, וחושפות את החדשנות של עבודתה של סאוויל.

סאוויל, שעלתה לגדולה בשנות ה-90 בעקבות תערוכת התואר עטורת השבחים שלה בבית הספר לאמנות בגלזגו, מילאה תפקיד מוביל בהחייאת הציור הפיגורטיבי, והמשיכה לבחון את גבולותיו תוך שמירה על קשרים להיסטוריה ולמסורות שלו. עבודותיה חושפות מודעות עמוקה להיסטוריה של האמנות ולאופן שבו הגוף מוצג לאורך זמן בתרבויות שונות.

מסע אל תוך תהליך העבודה שלה

הייצוגים הפיגורטיביים המוקדמים של סאוויל היו שובי לב בתיאורי ראשים וגופים. התערוכה מאחדת כמה מהציורים שיצרה האמנית בעודה בבית הספר לאמנות בגלזגו, כולל Propped (1992), אחת היצירות פורצות הדרך שהכניסו אותה לאור הזרקורים - דיוקן של אישה יושבת על שרפרף, נועלת רק זוג נעלי משי. תנוחתה משדרת כוח ופגיעות; ציפורניה, כמו טפרים של ציפור, חודרות בירכיה. סאוויל רואה בציור זה אחת מעבודותיה המוקדמות התמציתיות ביותר בשל בהירות הקומפוזיציה שלו. למרות שניתן לראות בו כדיוקן עצמי, סאוויל התנגדה להגדרה זו, והעדיפה לחשוב עליו כ"השאלת גופה לעצמה". כאמור, דיוקן זה היה אחד הציורים שסאוויל הציגה בתערוכת הסיום שלה, וזמן קצר לאחר מכן, הופיע על שער השער של כתב העת "The Times Saturday Review" ונרכש על ידי אספן האמנות הנודע צ'ארלס סאצ'י.

Propped, 1992 by Jenny Saville, Private Collection © Jenny Saville, Courtesy Gagosian

בעוד שהושפעה מאמנים ותיקים ומודרניים כמו רמברנדט, פרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד, דווקא עבודתם של אמנים מופשטים - כולל וילם דה קונינג וסיי טוומבלי - היא ששבתה את ליבה של סאוויל. עבודתה בוחנת דרכים שונות לשחזור המציאות, מה שהוביל אותה לעסוק יותר בציור מופשט. היא חקרה את עבודתו של דה קונינג בתחילת שנות ה-2000, שהוכיחה את עצמה כמרכזית לאמנותה, והעניקה לה השראה לשלב את האבסטרקציה המודרניסטית שלו בציוריה הפיגורטיביים שלה. לדה קונינג הייתה דרך ייחודית לתאר "בשרניות" ופעם הצהיר; "בשר ודם הוא הסיבה שהומצא ציור שמן".

לסאוויל יש עניין עמוק לתפוס באופן רישומי את תיאור העור של האדם/האישה ולהנכיח ברישום את המבנה האנטומי שלהם. היא ניתחה איורים רפואיים וצפתה במנתחים פלסטיים בעבודתם, תוך שהיא חוקרת את שחזור העור של האדם ואת הדרכים בהן ניתן לשנות ולעצב אותו מחדש. כשצפתה בניתוחים פלסטיים, היא אמרה: "להיות עדה למנתח גורם לך לראות עד כמה בשר/ והעור מרובד... התחלתי לחשוב לא רק על האנטומיה של הגוף, אלא על האנטומיה של הציור: השכבות, הקצב והקצב של המשטח הצבוע, הצמיגות של הצבע."

בנוסף לציורים של סאוויל, התערוכה כוללת מספר רישומים, שנעשו בעיקר סביב נושא הריון ואמהות. רישומיה של סאביל, המשתמשת בפחם, פסטל ועיפרון, הם אינטימיים וכמעט פיסוליים במראה שלהם, כשהם שואבים השראה מאמני הרנסנס הגדולים כמו מיכלאנג'לו. מדיום הרישום נותר חשוב בעבודה של סאוויל, ומספק פורקן חשוב להתנסויות בטכניקות רישומיות שונות.

לקראת סוף התערוכה, מוצגת סדרת דיוקנאות חדשה המציעה "קריאה" שונה לאופן בו היא מניחה את כתמי הצבע ובונה את ה"בשר" או העור בדמויות שלה. בעוד שסגנון הפיגורטיבי הייחודי שלה נשמר, עבודות אלה נופלות בין הפיגורטיבי למופשט. ציורים אלה, המוצגים בגוונים רוויים, יוצרים קשר עבור סאוויל בין הפיזי לווירטואלי בעידן העכשווי שלנו.

כך לדוגמא בעבודה Hyphen, Oil on canvas, 1999 ("מקף") הוא דיוקן כפול של הציירת ושל אחותה. סאוויל הצהירה שהיא נמשכת לציר המרכזי שנוצר על ידי שני הראשים המקושרים זה לזה. היא השתמשה בפלטת גוונים של ורוד בשרני כדי ליצור מסת גוף אחת ומשכנעת. הצבע יושם במשיכות מכחול גדולות וסאוויל השתמשה בשפכטל כדי למשוך את הצבע למעלה אל הלחי. ניתן לראות אזורים של בד גולמי ומוכתם בתוך פני הצבע, אשר מרמזים על טכניקת הציור שתפתח בשנים שלאחר מכן.

Hyphen, 1999 by Jenny Saville, Private Collection courtesy of Gagosian © Jenny Saville, Courtesy Gagosian 

סאוויל זכתה לשבחים בזכות דמויותיה המרשימות בגודל טבעי, המאתגרות רעיונות קונבנציונליים של יופי וייצוג. אמנותה בוחנת בעיקר את גוף האדם, ומשקפת הערכה עמוקה הן לפיזיות והן לעומק הרגשי בעבודותיה. התערוכה שלה מציגה מגוון של עבודות, המשלבות טכניקות ציור קלאסיות עם נושאים עכשוויים. הציורים מאופיינים בשכבות צבע עבות, היוצרות מרקמים עשירים המושכים את הצופים. לדוגמה, הגוונים התוססים והמשיחות הנועזות ביצירתה "הבנות" לא רק לוכדות את הנוכחות הפיזית של המצויירים, אלא גם מעבירות את מסעותיהן הרגשיים של הדמויות הרשומות. תערוכה זו מאפשרת לקהל לבחון כיצד יצירותיה מתמודדות עם תפיסות חברתיות של נשיות ודימוי גוף.

התערוכה מציגה בנשיונל פורטריט גלרי עד ה-7 בספטמבר 2025.

עלות כרטיס כניסה למבוגר: £21

כתובת: St Martin’s Place, London, WC2H 0HE.

לקבלת פרטים נוספים אודות התערוכה כאן.