אחרי ה- Frieze, חמש התערוכות שאסור לפספס בלונדון בנובמבר 2026

האוהלים של ה- Frieze בריג'נט פארק כבר התקפלו, אבל עונת האמנות של לונדון בשיאה. חודש נובמבר מציע מעבר חד ומסקרן מהקצב המסחרי המסחרר של יריד ה- Frieze אל תערוכות מוזיאליות שאפשר להשקיע בהן יותר זמן. מציור פלמי בן שש מאות שנה ועד צילום וקולנוע עכשוויים, מסיפור בוהמייני בריטי ועד לרגע שבו פגי גוגנהיים טלטלה את רחוב קורק במייפר, להלן חמש הבחירות שלי לחודש הקרוב.

1. ואן אייק – הדיוקנאות (Jan van Eyck – Portraits), National Gallery

יאן ואן אייק הוא אחד האמנים החשובים והמשפיעים ביותר של המאה ה-15. יצירתו תופסת מקום מרכזי בסיורים שאני מדריכה בגלריה הלאומית, אליה אני שבה פעם אחר פעם.

ואן אייק, שפעל בחצרו של פיליפ הטוב, דוכס בורגונדיה, לא המציא את צבע השמן, אבל הביא אותו לדרגת תחכום ששינתה את הציור האירופי. שכבות צבע דקות ושקופות אפשרו לו לבנות אור מבפנים: ברק רטוב בעין, החזר זעיר על אבן חן, מרקם של פרווה או קטיפה. המיומנות הטכנית הזאת אינה אמצעי ראווה בלבד - היא משרתת התבוננות כמעט חסרת רחמים באדם המסוים שמולו, בלי לייפות את האף, העור או סימני הגיל.

החידוש הגדול בתערוכה הוא המיקוד בדיוקנאות כגוף עבודה עצמאי. במקום לפגוש יצירה אחת של ואן אייק בתערוכה נוכל לראות את תשעת הדיוקנאות המצוירים המוכרים שלו זה לצד זה. תוך כדי התבוננות, תוכלו לזהות את השפה הויזואלית הייחודית שלו  - רקע כהה שמבטל הקשר ומקרב את הפנים; מסגרת צמודה שאינה משאירה לדמות לאן לסגת; ומבט שנע בין פנייה אלינו לבין שקיעה פנימה אל הרקע שמאחורי הדמות. כך הדיוקן מראה פחות את מעמד הדמות ויותר את עולמה הפנימי.

״דיוקן ארנולפיני" ( ( The Arnolfini Portrait, 1434 הוא ככל הנראה אחד הציורים המפורסמים והמסקרנים ביותר בעולם. בציור מופיעים גבר ואישה בתוך חדר ביתי וסביבם חפצים בעלי משמעות סמלית. ואן אייק השתמש בצבעי שמן כדי ליצור פרטים מדוייקים, אור טבעי והשתקפויות. במיוחד כדאי להתעכב על המראה הקמורה התלויה על הקיר, שמשקפת את החדר כולו ומגלה שתי דמויות בפתח החדר וכך חושפת חלק נוסף מהסצינה שאינו מתגלה באופן ישיר, ומכריחה אותנו להבין שהציור הוא גם תמונה וגם עדות לנוכחות, המרמזת על נוכחותם של עדים לאירוע שמתרחש בחדר. מה שהכי מיוחד ביצירה הזאת, הוא שהיא מרחיבה את נקודת המבט של הצופה ומדגימה את המיומנות המרשימה של האמן בציור השתקפויות. לעומת זאת, בדיוקנאות היחיד של ואן אייק, הדרמה מצטמצמת לפנים ולידיים. הכיסוי האדום, קו הלסת או טבעת אחוזה בין אצבעות נעשים כלי לבניית אופי. בעיניי, הכוח של ואן אייק נמצא בדיוק במתח הזה - דיוקן אובייקטיבי לכאורה שמייצר מסתורין, אך לא פתרון.

למה עכשיו: זו תערוכה היסטורית והזדמנות חד־פעמית לראות כיצד נולד הדיוקן המודרני.

התערוכה מציגה בגלריה הלאומית מה- 21 בנובמבר 2026- עד 11 באפריל 2027

 National Gallery, Trafalgar Square

כרטיס רגיל: £18; מתחת לגיל 18 ללא תשלום.

קישור לרכישת כרטיסים

The Arnolfini Portrait, 1434 Jan Van Eyck

 

2. ונסה בל ודנקן גרנט – בתוך בלומסברי (Vanessa Bell and Duncan Grant), Tate Britain 

התערוכה הזו בטייט בריטן מציגה את עולמם האמנותי של שני אמנים בריטים מרכזיים, את הקשר היצירתי ביניהם ואת השפעתם על האמנות המודרנית באמצעות ציורים, עיצובי רהיטים, טקסטיל ועבודות קרמיקה.

ונסה בל ודנקן גרנט היו מהכוחות החזותיים המרכזיים של חוג בלומסברי, שנקראו בעיקר דרך המעגל החברתי שסביבם — וירג'יניה וולף, ג'ון מיינרד קיינס ורוג'ר פריי — וכן דרך ביתם בצ'רלסטון, שאת קירותיו, רהיטיו וחפציו הם ציירו ועיצבו כחלק מיצירתם. בל פיתחה ציור שבו אינטימיות ביתית מקבלת מבנה מודרניסטי נועז; גרנט, שנע בין ציור, תפאורה ועיצוב, הביא חופש צבעוני וקווי. השניים חלקו בית, סטודיו ועבודה משותפת, שבמהלכה החליפו רעיונות והשפיעו זה על יצירתו של זה, במשך כחמישה עשורים, בלי שהעבודות שלהם נטמעו זו בזו.

מה שמבדיל את התערוכה הזאת מרטרוספקטיבות קודמות הוא האופן שבו היא מציגה את העבודה המשותפת שלהם כחלק מרכזי בתהליך היצירה. הם עבדו זה לצד זה, החליפו רעיונות והשפיעו זה על עבודתו של זו. יותר משלוש מאות פריטים, ציורים, רישומים, טקסטיל, קרמיקה, רהיטים וחפצים, מבטלים את ההיררכיה בין ״אמנות גבוהה״ לעיצוב שימושי. שחזור הסטודיו מצ'רלסטון אינו תפאורה נוסטלגית בלבד; הוא מאפשר להבין כיצד שולחן, קיר מצויר, בד וכד הפכו לחלק מאותה מחשבה חזותית. במקום שני מסלולים ביוגרפיים מקבילים, מתקבלת מערכת של תגובות, השפעות והבדלים.

בציורי הפנים והטבע הדומם של בל כדאי לראות כיצד היא משטיחה חלל בלי לוותר על תחושת חיים. קערה או כיסא אינם ״אביזרים״ אלא כתמי צבע שמחזיקים את הקומפוזיציה. אצל גרנט, הדמות נמסה לעיתים בתוך דגם דקורטיבי, והקו נע בחופשיות בין גוף, בד ורקע. ההתבוננות המעניינת ביותר בעיניי נולדת במעבר מהציורים אל חפצי הבית: מסכי אח, כלי קרמיקה ואריגים חושפים כיצד אותה שפה של צבע, קצב ודגם מתקיימת בכל תחומי יצירתם. הבית כאן אינו רק נושא, הוא מדיום.

למה עכשיו:  אחרי הרעש הבינלאומי של יריד ה- Frieze, זו הזדמנות להתקרב לסיפור בריטי מקומי, צבעוני ואינטימי על יצירה משותפת וחיים בלתי קונבנציונליים.

פרטים: התערוכה תיפתח ב 12 בנובמבר 2026 ותוצג עד ל-11 באפריל 2027

כתובת: Tate Britian Millbank, London SW1P 4RG

כרטיס רגיל: £20

קישור לרכישת כרטיסים

The Arnolfini Portrait

Duncan Grant Self-Portrait [of Duncan Grant] c.1920 (detail) Private Collection © Estate of Duncan Grant

3. פני גוגנהיים בלונדון – לידתה של אספנית,  Royal Academy of Arts (RA)

פגי גוגנהיים זכורה כיום כאחת מאספניות האמנות המשפיעות של המאה ה-20, אך הסיפור הלונדוני שלה, שהחל ב 1938, היה נקודת מפנה בעיצוב דרכה. התערוכה, שתיפתח ב- RA, חוזרת אל הרגע שבו החלה לגבש את חזונה האמנותי לא באמצעות רכישת יצירות בלבד, אלא דרך גילוי אמנים חדשים, יצירת קשרים ותמיכה באמנות שטרם זכתה להכרה רחבה.

גוגנהיים, שנולדה בניו יורק ב- 1898 למשפחה יהודית אמידה, לא הסתפקה בתפקיד המסורתי של אספנית. היא ביקשה להיות מעורבת בעיצוב עולם האמנות של זמנה, לזהות מגמות חדשות ולתת במה לאמנים שפעלו מחוץ למוסכמות. ב־1938, ללא ניסיון ממושך בניהול גלריה אך עם אינטואיציה חריפה ורשת קשרים יוצאת דופן, היא פתחה ברחוב קורק במייפר את Guggenheim Jeune, ובתוך שמונה־עשר חודשים הציגה אמנות שהקהל הבריטי עדיין התקשה למקם: הפשטה גאומטרית לצד סוריאליזם, אמנים מבוססים לצד קולות חדשים, ופסלות נשים בתוך שדה גברי מאוד.

בניגוד לתערוכות המתמקדות באוסף המפורסם של גוגנהיים, היא בוחנת את תהליך היווצרותו - כיצד התפתח טעמה האמנותי, אלו קשרים השפיעו עליה, ואיך הפכה בהדרגה לאחת הדמויות המרכזיות בקידום האמנות המודרנית. באמצעות יצירות אמנות לצד תיעוד היסטורי וחומרים ארכיוניים, נבנה סיפור שאינו עוסק רק בתוצאה הסופית, אלא גם בהחלטות ובמפגשים בין אמנים מפורסמים, כגון המפגש בין קנדינסקי ומונדריאן, דאלי ואיילין אגר, הנרי מור וברברה הפוורת', שמדגיש שהמודרניזם לא היה קו אחד של התקדמות, אלא ויכוח חי בין צורה טהורה, דימוי חלומי וחומר גופני.

הבחירות האמנותיות של גוגנהיים קיבלו משמעות רחבה יותר על רקע התקופה הסוערת שבה פעלה. בשנות השלושים, עם עליית הנאציזם באירופה והרדיפה של אמנים ושל יצירות שהוגדרו כ״אמנות מנוונת״, הפכה התמיכה באמנות המודרנית גם לעמדה תרבותית בעלת משמעות היסטורית.

התערוכה אינה רק מבט על ראשית דרכה של גוגנהיים כאספנית, אלא גם תזכורת לכוחה של בחירה אמנותית נועזת לשנות את האופן שבו אנחנו רואים אמנות.

למה עכשיו: זהו סיפור מושלם ל- Post Frieze  - כיצד גלריה מסחרית קצרה ונועזת יכולה להזיז מערכת אמנות שלמה.

פרטים: התערוכה תיפתח ב- 21 בנובמבר -14 במברץ 2027 

Royal Academy of Arts, Burlington House, Piccadilly, London  

כרטיס רגיל: £17

קישור לרכישת כרטיסים

Gisèle Freund, Herbert Read and Peggy Guggenheim, 1939 (printed 1977). Colour photograph, 46 × 35 cm. Peggy Guggenheim Collection Archives, Venice. Purchase courtesy Ikona Gallery, Venice, 1988. © Photo Gisèle Freund / IMEC / Fonds MCC.

4. נאן גולדין – Nan Golding: You Never Did Anything Wrong, Hayward Gallery

נאן גולדין, ילידת 1953, היא אחת הצלמות והאמניות המשפיעות ביותר של זמננו. במשך יותר מחמישה עשורים, היא מצלמת את חייה ואת חייהם של האנשים הקרובים אליה - בני זוג, חברים, קהילות קווריות, אנשים שמתמודדים עם התמכרויות ואנשים שחיים בשולי החברה. הצילום שלה אינו מבקש לייפות את המציאות או להציג אותה ממרחק בטוח. הצילום שלה אינטימי, חשוף, לפעמים קשה לצפייה, ובו בזמן מלא אהבה וחמלה. גולדין מצלמת את האנשים שלה מתוך קרבה עמוקה אליהם, ולא כמתבוננת חיצונית המבקשת לתעד אותם. כך נוצר גוף עבודה שנע בין יומן אישי, אלבום משפחתי לא שיגרתי ועדות חברתית פוליטית. 

בנובמבר, תיפתח בתערוכה הגדולה שלה בגלריית הייוארד . זוהי התערוכה המוסדית הראשונה שלה בבריטניה מאז 2002, והיא מביאה את שפתה האמנותית למפגש חדש עם קולנוע, צילום וזיכרון. התערוכה החדשה מסמנת שינוי לעומת תערוכות קודמות שהתמקדו בעיקר ביומן האנושי ובצילום הסטילס. ארבעה סרטים בני כעשרים דקות כל אחד מעבירים את מרכז הכובד אל זמן, קול, עריכה ותנועה. ״Memory Lost״ חוזר להתמכרות דרך זיכרון מקוטע; ״Stendhal Syndrome״ מצלמת דיוקנאות של חברים ואהובים בדומה לסיגנון של אמנות קלאסית, ושני חלקי ״You Never Did Anything Wrong״ מפנים את המבט אל תודעת בעלי חיים ואל האדמה. בכורת החלק השני הופכת את התערוכה לפרק חדש בעבודה, לא לסיכום קריירה.

אצל גולדין העריכה היא הקריאה של הדימוי. תמונה שברירית מקבלת משמעות אחרת כשהיא באה אחרי פסל עתיק או לפני נוף פצוע; הדמיון החזותי בין גוף חי לדמות מוזיאלית מערער את הגבול בין ״חיים״ ל״אמנות״. צבע רווי, אור ביתי ולעיתים גרעיניות של הצילום אינם אפקט סגנוני בלבד — הם הופכים את הצילום לזיכרון שיש לו טמפרטורה. מבחינתי, המעבר אל בעלי חיים ונוף אינו נטישה של האישי. הוא מרחיב את השאלה הקבועה שלה: למי אנחנו נותנים להיראות, ועל איזה כאב אנחנו מסכימים להביט.

למה עכשיו:  הזדמנות מצויינת לבקר בעבודות קולנעיות חדשות של נאן גולדין שטרם נחשפו לקהל הרחב. זו בחירה מצויינת למי שמחפש עבודה עכשווית, קולנועית ואיטית יותר,  תערוכה שדורשת זמן ולא רק סיבוב מהיר בין קירות הגלריה.

פרטים: התערוכה תיפתח ב-24 בנובמבר -14 במרץ 2027

כרטיס רגיל: £19

כתובת: Southbank Centre, Belvedere Road, London, SE1 8XX

קישור לרכישת כרטיסים 

5. פרדי מרקורי – דברים נפלאים, Victoria and Albert Museum

פרדי מרקיורי היה לא רק סולנה של להקת קווין, אלא אמן במה שהבין לבוש, תנועה, קול ותאורה כחלק מיצירה אחת. הוא היה אמן בעל סגנון ייחודי, שאהב לבוש, אופנה ותיאטרון, והשתמש בהם כדי להפוך את עצמו לדמות בימתית בלתי נשכחת. מראשית דרכו בשנות ה־70 הוא בנה דמות ציבורית שנעה בין זוהר תיאטרלי, הומור, פגיעוּת וסמכות כמעט מלכותית.

התערוכה מציינת שמונים שנה להולדתו באמצעות שמונה מערכות לבוש מהקריירה שלו, משנותיו הראשונות בקווין ועד להופעות ולסרטוני הסולו המאוחרים שלו. בין הפריטים המוצגים נמצאים תלבושות במה מפורסמות, פריטים שעיצבו את המראה הייחודי שלו וחפצים אישיים שמספרים את סיפור חייו. דרך הפריטים האלה, אפשר לראות כיצד הוא שילב בין מוסיקה, אופנה ותיאטרון, וכיצד יצר דמות בימתית נועזת , צבעונית ובלתי נשכחת.

למה עכשיו: התערוכה מאפשרת להכיר צדדים פחות מוכרים באישיותו של פרדי מרקיורי. דרך הבגדים, החפצים והסיפורים שמאחוריהם, המבקרים יכולים להבין כיצד נבנה הדימוי הציבורי שלו וכיצד הוא השפיע על עולם המוסיקה והאופנה. התצוגה גם מרחיבה את ההגדרה של "לבוש/תלבושת" כאמצעי לבניית זהות, סיפור ונוכחות.  

פרטים:

התצוגה מוצגת עד 24 בינואר 2027

V&A South Kensington, Cromwell Road Londonכתובת:

הכניסה חופשית ואין צורך להזמין כרטיס

קישור כאן

Freddie Mercury, Magic Tour 1986. Photograph by Denis O’Regan